דפי מידע מתולדות רמות השבים

מתי ואיך נבנתה ברכת רמות השבים

 בדומה לאגדה רומית עתיקה המייחסת לאווזים הקדושים של האלה יונו את הצלת העיר מכיבוש בידי הצבא הגאלי, מייחסת אגדה מקומית לאווזים של קלאוס גרטנר את ברכת השחייה של רמות השבים.

ברכת השחייה של רמות השבים, 1946, הצלם: א. מ. ג'וזף

 וזה סיפור המעשה: גרטנר, שהיה חובב ספורט מושבע ודאג לפעילות הספורטיבית של ילדי הכפר, ראה את הנאת האווזים המשתכשכים בברכה הקטנה שהתקין עבורם בחצרו ועלה בדעתו כי אם האווזים נהנים – למה לא תושבי הכפר?! כבר ב-1941 החל לקדם את רעיון ברכת השחייה, שהייתה אז בבחינת תופעה נדירה בארץ בכלל ובאזור בפרט. רק בסוף 1945 הגיע הנושא לדיונים של ממש באספות התושבים, למציאת משבצת הקרקע המתאימה (שחייבה רכישה והחלפת קרקעות בין התושבים) ולהכנת התכניות הראשונות. הבעיה העיקרית הייתה – ניצול מי הברכה להשקאה. לאחר שהוברר כי הכלור אינו מזיק להדרים, הוסכם בין אגודת רמות השבים למשפחת גוטסמן שהם יספקו מים לברכה ויקבלו בחזרה את המים להשקאה, אך גם בהמשך היווה נושא השימוש במים מקור לבעיות. ב-1946 התנהלו דיונים רבים בנושא הברכה ולאחר שבאספת התושבים הכריע הרוב לטובת הקמת הבריכה, המיזם עבר לשלבי ביצוע, וכבר בקיץ 1946 הברכה פעלה (ב-18.8.1946פורסמה בכתבה  בעיתון בשפה האנגלית  מ- 18 באוגוסט 1946, המדווחת על גודל הברכה (25X15 מ'), הפופולריות שלה בין התושבים המקומיים ותושבי היישובים הסמוכים, על זהות מספקי המים ועל גרטנר ומנהיים כיוזמים ומקדמים של מיזם הברכה .

ברכת השחייה ומבני השירותים

 כפי שאפשר לראות בצילום, בתחילה היו דפנות הבריכה משופעות, ומדופנות באספלט, כנראה כדי להוזיל את העלות. לאחר מכן דרשו רשויות הבריאות של ממשלת המנדט להוסיף מרזב יצוק, והשיפוץ חייב את דחיית פתיחת עונת הרחצה השנייה ב-1947. ליד הבריכה הוקמו מתקני השירות ממחצלאות וברבות השנים נעשו שיפוצים נוספים. הבריכה אכן הפכה למרכז ספורטיבי וחברתי לכלל התושבים והיא ממלאת תפקיד זה עד היום. כשהפכה אגודת רמות השבים למועצה מקומית (1951) הועברה אליה הבעלות, ועם המעבר למועצה האזורית (2004), הוקמה עמותה      מיוחדת כבעלים של הבריכה.

ברכת השחייה - קיר המקפצות

בשנים הראשונות לקח על עצמו גרטנר את תפקיד האחראי המתחזק את הבריכה, על כל המטלות הכרוכות בו, החל מהבניה והתחזוקה הפיזית ועד בחירת המציל ואפילו שמירה מפני התגנבות הנוער לבריכה בשעות שהייתה סגורה. הוא פשוט העלים את בגדיהם, וכך נמנעו מלחזור על המעשה. בשנים מאוחרות מלאו תפקיד מנהל הבריכה אנשים שונים מהכפר ומחוצה לו. המציל הראשון (המתועד) היה צבי מנחמי, שהחל ביוני 1947, באימון שיטתי בכל ענפי השחייה של הנוער המקומי. אחריו, בשנות החמישים – חיים ארז, ובשנות השישים, לאחר שלא נמצא מציל, 'גייס' גרטנר את חיים נעסה, עולה חדש מעיראק, מורה לספורט, שגם זכה למגורים בחצרו של גרטנר. לדברי יעל, בתו של גרטנר, זכה נעסה לפופולריות רבה, קידם את ספורט השחייה בכפר והעמיד דורות של שחיינים. מאוחר יותר ראוי להזכיר את פועלה של רוחק'ה (רחל בוגין), שהעצימה והעמיקה את ספורט המים בכפר (שכלל גם נבחרת כדור מים), במשך שנים רבות. ואם השמטנו מישהו מהרשימה – התנצלותנו נתונה מראש ונקבל בברכה כל מידע.

כבר מהשנים הראשונות הייתה גולת הכותרת של הפעילות בבריכה - חגיגת יום המים, בסיום עונת הרחצה, על כך נדווח במועד המתאים.

 הצלם: בן ציון

מקורות ארכיון הכפר: פנקס רישומים ואלבום תמונות של הפעילות בבריכת השחייה.

פטר לירס, רמות השבים 1933 - 1973, הוצאת המועצה המקומית 1974.

עדות של יעל ירקוני (גרטנר) במרס 2013 .